עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

עוסק בהנחיה באמצעות NLP, תרפיית קו הזמן ו- IEMT (טכניקה המבוססת על אינטגרציה של תנועות עיניים).
רב אומן (מאסטר) בתחומים הנ"ל.
מנחה בהתנדבות ילדים של פרויקט "פותחים עתיד" מטעם הסוכנות היהודית מאז שנת 2010.
גר באילת.
טל. 052-3918881
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון

להשתחרר מהכלא

07/11/2013 14:43
זאב טהר-לב
פחד, חרדה, פוביה, חרדת טיסה

"אני מרגישה כמו אדם הכלוא בתוך עצמו" אמרה לי סימונה כשנפגשנו, "אני לא מעזה לצאת מאילת, או אפילו להתרחק מהבית. החרדות תופסות ומשתקות אותי וזה קורה לי בכל פעם שאני מנסה. זה התחיל לפני חמש שנים בעת נסיעה לצפון. היינו בפקק באיילון ופתאום זה בא, אני לא יודעת מאיפה ולמה. הרגשתי מחנק והתקשיתי לנשום. דפיקות הלב שלי נשמעו לי כמו תופים וכל הגוף שלי הזיע. הייתי תקועה בפקק בלי יכולת לזוז או לחנות בצד. לולא הבת שלי ברכב, הייתי נוטשת ובורחת. הרגשתי חסרת אונים וחסרת שליטה. זה קרה לי שוב, בנסיעה אחרת, בלילה, ומאז אני לא מעזה לצאת מהעיר. הנקודה הכי צפונית שלי היא ככר טורונטו (ככר היציאה מאילת), יותר צפונה מזה אני פשוט פוחדת. הבת שלי מתחננת כבר שנתיים שאקח אותה לפסטיגל ואני כל פעם מוכרת לה תירוצים ומספרת לה שלא מאשרים לי מהעבודה. בתוכי אני נקרעת, אבל אין מצב שאני מספרת לה. אני המשענת היחידה והבטחון שלה. איך אני יכולה לספר לה שאני פוחדת ושאני סובלת מחרדות? אני אוהבת ספורט והייתי הולכת קילומטרים. היום אני לא מתרחקת יותר מ- 300 עד 400 מטר מהבית. כשאני צריכה לצאת לסידורים, אני פוחדת שאתקף בחרדה ולכן אני כל הזמן מחפשת נקודות מילוט, לאן אפשר לברוח שלא יראו אותי עד שארגע. אין רגע שאני לא חושבת על זה. מה לא ניסיתי? הלכתי לפסיכיאטר שנתן לי כדור בשם ויפאקס כדי שאוכל לתפקד ביומיום, אך זה לא עוזר לי בנסיעות. הייתי בטיפולים פסיכולוגים, דיקור סיני ודיקור יפני, נוירו פידבק, הילינג, טיפול עם פעמונים ומה לא. כלום לא עזר, אני באותו מצב כבר חמש שנים. לצערי, אני סקפטית ומיואשת. קשה לי להאמין שאיזה טיפול יעזור לי".

 

הסיפור של סימונה אינו שונה במהותו מחרדות אחרות, כמו למשל חרדת טיסה, חרדת קהל, ומפוביות מסוגים שונים. המקור לחרדות לא תמיד ברור לאדם. סימונה סיפרה שהפעם הראשונה שחשה בתסמינים דומים היתה כשהיתה נערה וטיילה עם נער בן גילה בפארק. מאז זה נעלם עד שחזר לפני כחמש שנים כך פתאום וללא סיבה הידועה לה.

 

בעבודה עם חרדות מסוג זה יש להתייחס לכמה נקודות:

1.      החרדה עצמה. היא תוקפת דווקא ברגע שבו הכי קשה להתמודד אתה. אין בחרדה עניין של הגיון רציונלי. אפשר אמנם לומר ללקוח שזה רק בראש ושבעצם אין שום סכנה ממשית והנה תסתכל, שום דבר רע לא קורה. האם זה באמת עוזר? ממש לא. אפשר, במקרה של חרדת טיסה, להכניס אותו לקוקפיט של מטוס ולהסביר לו עד כמה הטיסה בטוחה. הוא אכן יאמין לטייסים, אבל החרדה תשאר.

2.      הפחד מהחרדה. זהו הפחד שמגביל את הלקוח ומונע ממנו לצאת ולבצע את הדברים שהוא רוצה, שמא תתקוף אותו החרדה כאשר אינו מוגן ונמצא ללא שליטה (במטוס, בפקק ברכב וכ'). הסובלים מחרדת טיסה למשל, חשים בפחד הרבה לפני ההמראה ולעתים קרובות עוד בבית, לפני הנסיעה לשדה התעופה. זהו רגש שיש להתייחס אליו בנפרד מהחרדה עצמה.

3.      הרווח הסמוי מהחרדה. החרדה, כמו כל התנהגות אחרת, נמצאת משום שיש צורך בה. היא לא באה סתם. לא תמיד אנו מודעים לרווח הסמוי שהלא מודע משיג מעצם קיום החרדה (או כל התנהגות אחרת). יש לה כוונה טובה, יש לה מסר ואם נתעלם ממנו, החרדה תחזור שוב ושוב ולא משנה מה הטיפול בו ננקוט. הלקוח מתקשה בדרך כלל לקבל את העובדה שיש לו רווח סמוי. מבחינתו, הוא רק מפסיד.

4.      האמונה המגבילה. לא משנה איזה תהליכים יעבור הלקוח בקליניקה. הוא יתקשה להאמין שלאחר שנים רבות של סבל נוראי ואין ספור נסיונות לטפל בזה, אפשר במספר זעום של פגישות, לצאת ולנסוע או לטוס ללא חשש. זו אמונה מגבילה. אין תחושה של פחד, אך גם אין אמונה שמה שעובד בקליניקה יעבוד באמת  גם בחוץ. אמונה כזו תמנע מהלקוח לצאת ולהתנסות. אין מה להסביר במצב כזה אבל יש דרכים יעילות מאוד לסלק במהירות אמונות מגבילות ולצאת לדרך.

5.      סימן להצלחה. זו היתה אחת השאלות הראשונות ששאלתי את סימונה: "איך תדעי שהצלחת?" מהו הסימן הברור, העדות וההוכחה שאכן יצאת מזה, שהפגישות שלנו הועילו? "כשאוכל לנסוע בלי פחד" היא אמרה, אך זה לא הספיק. "לנסוע לאן? לקיבוץ אילות? לתל-אביב? לקרית שמונה? לחו"ל? הרי אם טיסה לחו"ל היא הסימן ואין לך תקציב לזה, לעולם לא תדעי שהצלחת". "אוקיי הבנתי" היא אמרה. " הסימן הוא נסיעה ליטבתה. היום אני לא מסוגלת להגיע לקיבוץ אילות אז על נסיעה ליטבתה אין מה לדבר. אם אוכל לנסוע עד ליטבתה, אז אוכל להמשיך הלאה ומבחינתי זה סימן מספיק ברור. יותר מזה אני לא צריכה". קביעה מראש של הסימן ע"י הלקוח הכרחית להצלחת התהליך. רק השגתו תתן ללקוח את ההוכחה להצלחה. אחרת, תמיד ישאר הספק אם הטיפול אכן הצליח במלואו, או שמא זו היתה רק הקלה מסוימת ומוגבלת.

נפגשתי עם סימונה ארבע פעמים. לאחר המפגש השני היא דיווחה לי בהתרגשות בטלפון הנייד שהיא הלכה מביתה בשכונת שחמון, דרך הכביש העוקף עד לאזור התעשיה (מרחק של כחמישה קילומטרים, הלוך ושוב)  ועכשיו היא בדרך הביתה וסליחה על ההתנשפות, אבל היא לא מאמינה שזה קורה לה, היא מרגישה נפלא. לאחר המפגש השלישי היא נסעה לבד למחסום היציאה מאילת פעמיים. פעם ביום ופעם בלילה. היא אמנם התחילה להרגיש סימנים קלים של חרדה, אך זה לא מנע ממנה מלנסוע. מיד לאחר המפגש הרביעי היא נסעה שוב למחסום והרגישה מצויין. "פשוט נהניתי מהנסיעה" היא אמרה. שום דבר מהסימנים של פעם לא נשאר. למחרת היא נסעה ליטבתה וגם הפעם הרגישה נפלא. היא חזרה הביתה, לקחה את בתה ונסעה לטיול בבקעת תמנע. היא היתה נרגשת ומאושרת. "אני מרגישה ששערי הכלא נפתחו ויצאתי לחופשי. סוף סוף השתחררתי."

 

בחודש דצמבר היא מתכננת לטוס עם בתה לפסטיגל. יש אישור ממקום העבודה...

 

עדכון מחודש דצמבר. בוקר אחד קיבלתי מסימונה הודעת SMS: "עוד שעה אני טסה". ההודעה השניה היתה: "אני במטוס, עד כה הכל בסדר". ההודעה השלישית היתה: "נחתתי. היה אחלההה אני פשוט אוהבת אותך איש יקר". כשחזרה התקשרה, עדיין נרגשת. "הרגשתי נהדר", היא אמרה. "כל רגע ברכתי אותך. לו היית כאן, הייתי מחבקת אותך. לעולם לא אשכח איך עזרת לי". אני מודה שגם אני התרגשתי.

 

* הסיפור אמיתי לחלוטין. השם ומספר פרטים מזהים שונו, כדי לשמור על חסיון הלקוחה.

כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה: